אני רוצה להכיר לך את האגו, הדבר הזה שכולם מדברים עליו באופן מאוד שלילי, כשבעצם הוא מהווה מערכת המאפשרת לנו לחוות את המימד הפיזי כמו שהוא.
אנחנו נוטים להאמין שהאדם החושב שבתוכינו הוא האני האמיתי שלנו. נעים מאוד תכירו- זה האגו.
רגע, אם אני לא החושב, מי אני? אני ארחיב בנושא בהמשך, כי חשוב שנכיר אותו לעומק ואיך הוא בנוי כדי שנשלוט עליו ולא להיפך.
בנוסף, חשוב לדעת על איזה טראומות ואירועים הוא נשען.
אם נלמד להכיר אותו, נוכל לזהות אותו ולא להזדהות איתו.
לא להזדהות עם האגו ועדיין לתת לו את מלוא הכבוד המגיע לו על האפשרות לחוות דרכו את חווית ההתקיימות שהיא קסם.
החושב, הדמות שבתוכינו, שנבנתה על ידי חוויות העבר שלנו, עם כל הרגשות וכל החוויות הטובות והרעות, כל הצלקות וכל הריגושים. הדמות הזאת- זה האגו שלנו. המבנה שלה, בנוי על אמוציונליות, היררכיה, תחושת יחיד (בידוד) וניתוק מהמקור ומהאחרים.
באמצעות ובזכות הדמות אנחנו מרגישים, חווים דרכה ובעצם חיים דרכה. רוב האנשים מזדהים איתה עד כדי כך שלדעתם אין הבדל בין האני האמיתי שלהם לדמות האגו שבתוכנו. וואו כמה שהם מבולבלים לאחר מוות גופם הפיזי... כי ברגע שאנחנו מפסיקים להתקיים במימד הפיזי בתוך הגוף האנושי- מבנה האגו מפסיק להתקיים יחד עם הגוף. האגו שלנו הוא היחיד שפוחד מהמוות כי האגו יפסיק להתקיים.
ואנחנו? אנחנו נצחיים.
הדמות שלנו יודעת שהיא לא נצחית וכל עוד היא קיימת, היא תחפש המשכיות ויש לה נטייה טבעית לזהות את עצמה עם דברים, אנשים, חפצים ובעצם כל דבר.
סהכ מדובר ביצר האנושי שלנו.
כשאנחנו מזהים ומודעים לדמות שלנו, נוצר חלל בין לבין והוא מאפשר לנו להתבונן על הדמות שלנו, לבקר אותה ולחקור אותה.
נעים מאוד. המתבונן זה האתה האמיתי שלך.
חלקיק ממנו בכל מקרה.
שהאסימון הזה נופל וכשמבינים שיש הבדל בין השניים, מכאן בעצם מתחיל תהליך ה- לא לימוד. אנחנו מתחילים להשיל מעצמינו את כל מה שלא אותנטי לאני האמיתי שלנו. זהו תהליך ההתעוררות.
בשביל להעמיק לתוך עצמינו, אנחנו מתכנסים פנימה ולעיתים חווים תהליך טבעי שמכוון אותנו ומאפס אותנו.
אם לא קראתם עד עכשיו את הפוסט על התכנסות ודיכאון- ממליצה לכם. בפוסט אני מסבירה את טבע התהליך ולמה חשוב לא להגדיר אותו כ״דכאון״.